Símbolos Judaicos

המנורה היא מנורה שבעה קנים, מוקרן במקור להכות וזהב טהור, שנעשה על ידי משה להציב בתוך המקום הקדוש (אזור הביניים של המשכן, בין בית המשפט העליון ואת קודש הקודשים) יחד עם המזבח של בשמים הלשכה של לחם הפנים. זהו ללא ספק הסמלים העיקריים של יהודית הנפוצה ביותר בגלל מקורו באמת המקראי. משה התנהלה במתכונת שמוצג על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו: "בתשומת לב, אם כן, כי אתה עושה אותם על פי דפוס שהוקרן אותך בהר" אקסודוס 25:40. קיימת אמונה כי מסמל את השיחים הבוער שראה משה בהר סיני (שמות 3). אנו רואים בתנ"ך (זכריה 4: 1-6, ישעיהו 11: 1-4, התגלות 1: 4-13) שהמנורה היא סוג של ייצוג פיזי של רוח ה '. החנוכייה קיימת היא במשכן שבית המקדש הראשון והשני בירושלים. בשנת 70 לספירה, עם הפלישה הרומית של ירושלים ואת חורבן בית המקדש, הוא נלקח על ידי הצבא של טיטו Vespaziano לרומא. עובדה זו מתוארת בצורה של הקלה על שער טיטוס. חלק מהחוקרים טוענים כי היה נלקח למרתף של הוותיקן וכעת הוא בבעלות של הכנסייה הקתולית, אך אין ראיות בעניין זה.   טלית   הטלית היא צעיף יהודי אבזר דמוי משי, צמר או פשתן, ב הקצוות שלה "tsitsiot" (tsit tsit ברבים), מתורגם לפורטוגזית כמו "שולים". הוא משמש על ידי יהודים ככיסוי בעת התפילות, במיוחד שחרית (תפילת שחרית) ובבית הכנסת בזמן השירות. העיקרון המקראי כי הוא בשימוש הטלית הוא לזכור את מצוות ה ', במטרה למלא אותם, שכן כל "צומת" תוצרת tsitsiot (מעין המייתרים להציב את קצות הטלית), הוא מסמל מצווה, (במדבר 15: 37-41).   יש ישוע המשיח (ישו) המשמש Tsitsiôt בבגדיו, כפי שניתן לראות בפרק סיפר במתי 9: 20-21. האישה ראתה את שולי הגלימות של ישוע סמל של כוח; זה מראה כי כוחו של ישוע היה גם קרוב משפחה צייתנותו המצוות של האב. בניגוד למעשה לכך התרחשה עם המלך שאול (שאול) היה שוליים כגון לחתוך ידי דוד (שמואל א 24), הפגנה על ידי חלק דוד, כי בשולי כזה לא היתה השפעה בגלל חיי שאול, כפי שהוא הפך העבריין של מצוות ה '. למרות מצוות התורה קובע כי הגבולות ממוקמים בגלימות, לשימוש במשרה מלאה סביר, היה צורך אז ליצור דרך שונה מזו ששמשה בתקופת מקרא, במטרה להשתמש רק ברגעים מיוחדים, שכן הוא יהיה מאוד קשה להשתמש כאלה אבזר במקומות ציבוריים במהלך בגולה, חיים בארצות ניכרות; כנראה שזה יהיה לעג הגויים שאינם יודעים מצווה המקרא כאלה. זה יקל לזהות בעיתות רדיפה, עובדה היא כמעט קבוע בהיסטוריה של היהודים. בניסיון לפתור בעיה זו יצרה סוג שונה של טלית שנקרא "טלית קטן" (טלית קטן), אשר משמש מתחת לבגדים שבו הוא לבוש כדי לקיים את המצווה כל היום. אדונים, הרחמים הגדולים שלו, בידיעה שזה יגיע זמנים קשים, שמאל כתובים מילה, כך נראה, נותנת חוקיות למצב בו הוא מבקש לקיים את המצווה הזאת היום, "דברי 22:12 - בשוליים לשים אותם על ארבעת לגבולות לְבוּשׁ עמך, שבה אתה לכסות את עצמך. " קהילות קונסרבטיבים ורפורמים מסוימים מאפשרים את השימוש טלית בנשים, למרות ההלכה המסורתית פוטר אותה מחובתה זו. דגל המדינה החדשה של ישראל היה בהשראת הטלית, שאליו מגן דוד התווסף במרכז.     שופר   השופר הוא כלי מאוד פשוט, זה שעיצב מ "שפר", אשר יכול להיות מתורגם בתור "הורן". בגלל פרק העגל מסורתי משמש קרנות של איל, לא לנווט. כיום משמש גם צופר אנטילופה אפריקאית בקבלה בשופר התימני (שמוצג יהודי תימן). למרות הפשטות שלו, זה לא מכשיר קל לשחק, עסקה טובה של מיומנות שנדרש כדי להפיק צליל טוב.   השופר הוא מאוד חשוב מבחינה נבואית, כמסופר במקרא, נכח רגעים מכריעים בתולדות ישראל. הראשון עשה שאזכור לעשות השופר במקרא הוא על הר סיני של האירוע: (שמות / שמות 19:16).   המילה המתורגמת על ידי 'חצוצרה' בגרסות נוצריות של כתבי קודש היא השופר מילה העברית (ברבי shofarim), (לא להתבלבל עם "חצוצרת הכסף" מוזכר B`midbar / מספרים 10). על פי ההסבר של מה שקרה בהר הסיני קיים קשר בין קולו של השופר והקול של אדונים (שמות 19:19). מילת ההמולה או קול, עברי, פירושו "קול".   ספר ההתגלות מאשר את הרעיון הזה באומרו, "הייתי ברוח ביום ה ', ושמעתי מאחוריי קול רם כמו חצוצרה (שופר) ..." - התגלות 01:10 ..   לדברי כמה המקראי חשבונות השופר שימש, בהזדמנות, עם מטרות מוגדרות: בשנת היובל, למשל, החל להבחין והחזר - ויקרא / ויקרא 25.8-9. בחודשים הראשונים (ראש חודש) ובמיוחד את חג יום תרועה (יום המישוש), המכונה ראש השנה, הוא שימש במשך השיחה הקהילה. "לתקוע בשופר בציון, לקדש מהיר, לכנס אסיפה חגיגית" (יואל 2:15). כדי להכריז על הכתרת מלך חדש שיחק את השופר: (מלכים א 1.38-40). כמו כן הוא נגע השופר כאשר היה צורך להתקשר לאנשים לתשובה; לעורר הקלה אדוני בעיתות מלחמה והישגים גדולים. האנגלי chadasha מציג שופר ככלי מודעה זוכים, תחיית מתים, גאולה ושיפוט - מתיו 24.30-31; אני Corinthians 15:52; מראה לנו איך מכשיר פשוט כפרי, יכול להביא סמלי עמוקה הרבה יותר מכפי שאנו מעלים בדעתנו, שכן כפי שנאמר עברי 8: 5, הרבה מהדברים שהוצגו משה (משה) בהר הסיני היו צללים מציאות גדולה בעולם הרוחני.   בתפריט "מאמרים ומחקרים" באתר זה מוצא קורא מאמר בשם "שופר קול (Voice של השופר)" שם יצר גישה מעמיקה לעניין זה.     מגן דוד   מגן הדוד (הידוע בכינויו מגן דוד), (העברי, מגן הדוד), הוא סמל בצורת כוכב נוצר על ידי שני משולשים חופפים ושווים, אחד מצביע כלפי מעלה והשני כלפי מטה, שמוצג יהדות. זה ידוע גם בשם "חותם שלמה". המילה "המגן" אומרת מגן, ושריון שליט, הגנה, אדם חמוש; גם מתייחס לאובייקט המספק כיסוי לגוף במהלך הקרבות במלחמה. מגן הדוד הוא umsímbolo היהודי מסורתי המחבר אשר מיוחס לדוד המלך ששלט ישראל בסביבות המאה העשירית. ג הוא האמין כי שני משולשים המסמלים מערכת היחסים של האדם עם אלוקים אלוקים עם גבר בפרספקטיבה של דוד. על פי המסורת היהודית, הסמל הזה צויר על המגנים של החיילים הישראלים. מסורת זו מקורו בעובדה ששם עברית הדוד נכתב במקור עם שלוש אותיות האלפבית העברית: "ד ', ו' ו ד 'שבו שתיים מהם, ד', היו על הצורה המשולשת באלפבית העברית בשימוש באותה התקופה, היא קבלה השפעה ישירה של האלפבית הפיניקי. הוא האמין כי שני המכתבים האלה נדחסו פגזים גבי מרותכים זה לזה, ויצרו מעין כוכב. מגן הדוד אין מוצא מקראי כבר, בדרך כלל משתמש בו בצורה לא נכונה על ידי אנשים רבים, אשר מייחסים משמעות המיסטית אליו. זהו, על פי חלק מהחוקרים, שכן רבים לפני מאות שנים. צריך לזכור כי זה, כמו גם כל סימן אחר, אין לו כוח בפני עצמו, ולעולם לא תוכל לשמש קסם או משהו. יהדות משיחית משתמשת רק סמל הלאומי היהודי, כחלק כולל של הדגל, הסמל הגדול ביותר של המדינה החדשה של ישראל הוקמה בשנת 1948.     מנורה   המנורה היא מנורת תשעה נשק נעשה שימוש במהלך שמונת ימי מסיבת חנוכה (חג הקדשה), הידוע גם בשם החג אורה. במשתה זה, יהודים ברחבי העולם חוגגים את חנוכת בית המקדש בירושלים תחת הנהגתו של המכבים במישור הזמן היווני ברחבי לפנה"ס המאה השנייה החנוכייה אין ממוצא המקראי, הוא תוצאה של מסורת יהודית, דיווחו בתלמוד, שבו, על פי המסורת כמות כזאת של שמן שתימשך יום אחד, שרפו במשך שמונה ב מנורת המקדש rededicated. זו הסיבה מדוע תשעה סניפים של המנורה. הזרוע של המדיום, שהבולט, נקראת "השמש" (משרת) כי הוא הניח את הנר המשמש להדליק האחרים אשר ממוקמים בשמונת הנשק האחר, האחד לכל יום של הפסטיבל. במהלך שמונת ימי החנוכה מדליק האור ביום הראשון, שניים בשני, וכן הלאה.       ספר תורה (ספר תורה)   ספר תורה מכיל את חמישה חומשי תורה (משה) בכתב יד של עברית המקורית, ללא פיסוק, פסיקים, נקודות, מספרים של פרקים או פסוקים. הוא בכתב ידו של סופר סת"ם בעט ובדיו מיוחד על קלף שהוכנו בקפידה מהעור של בהמה טהורה (טהורה). הקלף הוא התגלגל סביב שני מוטות עץ מעוטר וההעתקים שלהם עשויים בדרך כלל בתוך כללים נוקשים של רכב. התורה היא הטקסט החשוב ביותר של היהדות מאוחסן באופן מסורתי בבתי ההכנסה בתוך ארון הבנוי למטרה זו, ובשבתות הן לקריאה שיגרתית בקול. ספר התורה, מודרני, משמש למטרות ליטורגית. עבור צורות אחרות של קריאה משמשים גרסאות מודפסות שלהם של ספרים, המכונה חומש. המונח התורה, בשפות עברית, אומר ליתר דיוק הוראה או הוראה. בקרב הנוצרים, לעומת זאת, המונח הנפוץ ביותר הוא "חמשה חומשי תורה" או "תורת משה." המונח "חמשת חומשי התורה" בא מן התרגום הישן של הכתובים העברים (התנ"ך), (המכונה התנ"ך המינוח הנוצרי) אל השפה היוונית, המכונה "תרגום שבע", אשר הוליד את הגירסות הלטיניות של הכתובים העברים.   "חמשת חומשי תורה" ייעוד זה ניתן בשל העובדה שהוא מורכב מחמישה ספרים, כלומר: "בראשית" (בראשית); "שמות" (שמות); "Vaicrá" (וקרא); "במדבר" (במדבר) ו "דברים" (מילים) בטרמינולוגיה היהודית. בתנ"ך הנוצרי את אותם ספרים נקראים "בראשית"; "אקסודוס"; "ויקרא"; "מספרים" ו "דברים". זאת בשל העובדה שרוב השימוש ספרי הברית החדשה מבוססת על תרגום השבעים וכתוצאה מכך שמות ממוצא יווני או לטיני ולא המינוח עברית. התורה היא, ללא ספק, החלק החשוב ביותר של התנ"ך, שכן הוא מהווה את הבסיס לכל דבר שנכתב מאוחר יותר, ובכלל זה בכתבי chadasha הברית (הברית החדשה). דוד המלך היה כל כך מודע לחשיבות זה כי הצהרות עמוקות של אהבתו אליה: תהילים 1: 1-3 - "אשרי האיש אשר לא walketh בעצה המטורפת, ולא וייעמד ב ובדרך חטאים, ולא מבוסס על בוז לפני שמחתו הוא בחוק (תורה) של אדוני (לורד), והן במשפט שלו הוא עושה מדיטציה יום ולילה; זה יהיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר מניב פרי שלו בזמן שלו; העלה שלו גם לא לקמול; ואת כלל הוא doeth יצלח ". תהילים 119: 72 - "עדיף בשבילי החוק של פיך מאלפי זהב או כסף." תשווע החל ההוראה שלו אומר: "אל תחשבו כי באתי להרוס את החוק (תורה), או נביאים: אני לא באתי להרוס, אלא למלא; עבור אכן אני אומר לכם, עד מסירת שמים והארץ, יוד אחת (יו"ד) או קמצוץ תעבור מהחוק, עד שכל להתממש. כל מי כן יעזב לשבור אחת המצוות לפחות אלה, לא משנה כמה קטנה, ולא תהיה ללמד גברים כך, ייקרא במלכות השמים; כי מסתבר להם וללמד אותם ייקרא גדול במלכות השמים "- מתיו 5: 17-19. ואז אחד מתלמידיו כתב: "כל מי חטאים שעוברים על החוק (תורה), כי חטא הוא עבירה על החוק" - אני ג'ון 3: 4. והתנ"ך מסתיים המאשר את האמת הזאת: "אשרי כי לעשות מצוותיו, כי הם עשויים להיות הזכות עץ החיים, ועלול להיכנס לעיר דרך השערים" התגלות 22:14.   קי miTsion tetsê התורה, mirushaláim u'Devar Ha'Shem.   "בגלל מציון תצא תורה, ודבר אדוני מירושלים" - ישעיהו 2: 3 / מיכה 4: 2.   ברוך אשר נתן את התורה לבני ישראל ב הוד קדושתו!     כיפה   את "כיפה" הוא סוג של ברט, בדומה היקף בצורת כובע קטן, המשמש את היהודים כסמל "פחד אלוהים". על פי מסורת יהודית, שימוש כיפה קשור ההכרה בעליונות האלוהית על פני האדם, להיות סמל של צניעות לפני הבורא והגשה לרצונו. רוב היהודים להשתמש כיפה רק ברגעים חגיגיים ומסירות, בעוד כמה להשתמש בו כל היום, הממחישים את צורך פחד אלוהים בכל העת. מקורו של כיפה והשימוש בו ביהדות אין הסבר מניח את הדעת, אבל ייתכן שיהיה צורך מבוסס על כיסוי כי הכומר לבש מעל ראשו כשהוא כיהנו במשכן. למרות הקביעה האלוהית הייתה שרק הכהנים ללבוש, ישראל נקראת על ידי ה ' "אומת כוהנים," זה עשוי להשפיע על שימוש ובמידה פחותה יותר גם לישראלים מן השורה. במשך זמן רב השימוש בו לא היה חובה. זה היה בגלל סכנת ההתבוללות כי אורתודוקסי, על ידי המאה התשע-עשרה, הקים את השימוש חובה. ענפים מסוימים יהודים, כמו הקראים, למשל, לא פעלו את הנוהג הזה. ביהדות משיחית, רוב הקהילות לא דורשות ולא אוסרות על שימוש נתונה לשיקול דעתו של כל אחד, מאז קיום מסורות כזה, אשר אינו נובע ציווי מקראי אינו עושה את האדם פחות או יותר הוגנת.   רעלה   המסורת של לבישת רעלה על הראש על ידי נשים מגיעה מעת עתיקה. רבקה, אשתו של יצחק, וחבש אותו מוכיח שזה היה מנהג באותה תקופה: "... אז היא לקחה צעיף והתכסתה" בראשית 24:65. תמר, בנו של אלמנתו של יהודה, מדי: בראשית 38:19. השליח שאול (שאול התרסי) ממליצה להשתמש בעת התפילה: אני Corinthians 11:13. זה אולי מסיבה זו הכנסיה הקאתולית אימצה אותו במשך זמן רב. מלבד היהדות וכמה ענפים של הנצרות, הוא גם הרעלה נפוצה בקרב נשים מוסלמיות. הצעיף, בדומה כיפה, השימוש בו מבוססת על המסורת, שכן אין מצווה ספציפית בתורה (התורה) בעניין זה. מסיבה זו, ברוב קהילות יהדות משיחיות לא דורש ולא אוסר, נתונה לשיקול דעתו של כל אחד, מאז קיום מסורות כזה, אשר אינו נובע ציווי מקראי, לא יכול לגרום לאדם פחות או יותר הוגן.   מזוזה המזוזה, כפי שאנו מכירים היום, עשויה מגילת קלף המכילה את המילים של דברים / דברים 6: 4-9 ו -11: 13-21, מודבק מזוזות הדלת בבתי משפחות יהודיות ממוצא. הקלף עם הטקסט בהתאמה של התורה הוא enroaldo במקרה, אשר פורסם בתוך הדלת הימנית umbral (צד ימין עבור מי שנכנס הבית או החדר) או עבודה (למעט בחדר האמבטיה) עמדה באלכסון עם החלק העליון מצביע פנימה וכ בגובה הכתפיים של מבוגר.   כתבי ממליצים המילים האלה נכתבות: "אל מזוזות Beitecha Uvisharecha", כלומר "על מזוזות ביתך ועל השערים שלך [או שערים]" - (דברים / דברים 11:20).   בהתאם להמלצה המקראית אפשר ואפילו יותר הגיוני, כי בימים קדמו את המילים בהתאמת התורה נכתבו ישירות על המזוזות, כדי שיוכלו לקרוא לא רק על ידי התושבים אלא גם על ידי כל מי שנכנס בית; אבל בשלב מסוים במקרים קדם, כפי שאנו מכירים אותו היום, נבראנו כדי להכיל ולהסתיר את הטקסט. אפשר גם וגם הגיוני, כי נוסח המזוזה כולל את "Asseret HaDibrot" (עשר דברות / עשרה דיברות).   כנראה הרדיפה ממנה סובלים בני ישראל, משהו קבוע לאורך ההיסטוריה שלה ובמיוחד בימי הביניים, אולי תרמו את הטרנספורמציה של מזוזה על הדרך שאנו מכירים אותו היום, מאז בבית המשפחה היה מעבר זוהה בתורה שבכתב בפתח יזוהה ברגע שיש להיות אנשים מתרגלים את "תורת משה" או היהדות; משהו שיכול לגרום עונש המוות; ומכאן צריך להסתיר מילים כאלה. מצד שני, עלינו להכיר בכך היו כאלה שראו את המכשיר החדש מעין קמיע, נותן את אותו כוח על טבעי הנכון, ובכך לפגוע המטרה המקורית.   דוגמא לכך הן התנאים שנוצלו על ידי רבנים מסוימים, בהתייחסו המזוזה בתור "מכשיר אבטחה מקסימלית"; אשר יש "איכות מיוחדת מחובר ישירות עם פונקצית ההגנה"; כי "מושך ומחבר, ממלא את החלל של הבית עם מלוא כוח לשים את כל בני חסות".   חכמי התלמוד למדו: "לשים מזוזה על מפתן הדלת שלך ואתה יהיה מוגן בבית ומחוץ לו." מניתוח הכתוב, נטול דעות קדומות, מוביל את הפרט להבין כי הוא לא העובדה שיש ולקרוא בתורה או בתנ"ך כולו המציב את הפרט בחסותו האלוהית. זהו ציות לעקרונות שקבע כי יכול להביא תועלת זו. לא מספיק לדעת, אתה צריך לחיות. וזה בדיוק המטרה העיקרית של המזוזה: לשים את הפרט במגע עם מילת האדונים באופן פשוט וישיר, כך שהוא יכול להיות חי ולא רק לשחק או לקרוא.   דוגמאות קלאסיות לכך ניתן לראות את ההיסטוריה של המלכים הקדומים בישראל. הנצחי נקבע שכאשר מניחים על כס המלוכה, צריך להתכונן לך עותק של התורה, וכי לשם כל יום, ללמוד להגשים את מה שהוא לימד (דברים / Deuteronômio17: 18-19); עם זאת, אנחנו יודעים את הסוף הטרגי של חלק מהם, כפי שהיה במקרה של שאול. מובן, מן ההמלצה המקראית שדבר מזוזה חייב להיכתב מילולית מזוזות הדלת. אבל למה אדוני ישאל את בני ישראל לכתוב קריאת שמע Asseret HaDibrot (עשרת הדיברות) ב ומשקופי הדלת? האם יש מטרה כלשהי לכך? אחת התשובות, ואני חושב הגיוני מספיק, הוא כדלקמן: האנשים בימי קדם לא היתה גישה קלה אל הקודש. הלחמניות היו מאוד יקרות. היום, כדי לקבל מושג, ספר תורה עדיין עולה על המחיר של מכונית, לדמיין כי זמן.   זה ידוע בודאות כי פשוט העם שמע את דברי התורה אחת לשבע שנים, בחג הסוכות (סוכות): (דברים / הדברים 31: 10-12). בקרוב, יש מטרה ומטרה ברורה המצווה (המצוות) להיכתב גלוי במקום מוסתר: כדי לאפשר לעם אמצעי מהיר ונוח של מגע של המתיחה החשובה ביותר של התורה כולה: את Asseret HaDibrot (דצמבר מצוות). על פי מידע מן התורה עצמה, זהו החלק היחיד של כתבי הקודש שנכתבה על ידי האצבע אדוני Own. חשיבות כזו היא בשל העובדה כי מעין סיכום של ההיבטים העיקריים של התורה. לכן, כל האנשים שעוברים את שערינו יהיו במגע עם Word של אלוהים. כמו כן, בכל פעם שאנחנו נכנסים או יוצאים בתינו, יש את המילים של מרבית גבוהה להזכיר לנו מה צריך להיות שלטון התנהגותנו.   למרבה הצער, את היעילות בשל קיום מצווה זו, במקרה הטוב, הייתה נגוע מהרגע ההודעה הוסתרה והקטינה בצורת ערכה. ראוי לציין כי, כיום, בקהילות מסוימות שאינו על פי הכללים המסורתיים רבני לכתוב את המילים ישירות על המזוזות, כולל Asseret HaDibrot. ישוע, מצטט את קריאת שמע, הוסיף את המילים "כל דעתך (מארק 12:30), ללמד כך לא רק לדקלם את שמע, או לכתוב את המצוות (מצוות) בדלת; זה גם הכרחי כדי לקבל הבנה של מה שאנחנו עושים. הבנה היא חלק מרכזי עבור כל מי שרוצה ללכת בדרך ישר ה ', מסיבה זו, זה יהיה חשוב, כי קיום המצוות (מצוות) של המזוזה, כחלק התורה, דבריו נכתבו, רצוי השפה כי דיירי הבית היו מסוגלים לקרוא ולהבין, אחרת אנחנו מסתכנים שינוי המטרה הסופית שלהם היא לממש צייתנות.   עברית וזהות יהודית חשובים מאוד לישראלי, לעומת זאת, חייב להיות איזון ראוי ביישום של כל רכיב. ההבנה של דברים שהם חלק מהמציאות שלנו חייב להישפט חשוב מאוד, אחרת קשה להשיג את המטרה המוצעת.   למרות כל האמור לעיל, יש צורך לרכוש ניסיון וידע בהתמודדות עם בעיות כאלה בפועל. כמה מסורות יהודיות הם ישנות מאוד ומחייבות בכבוד, כבני אדם כנה וישר רבים מתאמנים עבר על צאצאיהם, אהוב ואנשים ראויים לכבוד. יתר על כן, קיים לוח הברית החדשה (NT) נכתבה על ידי שליח שאול (פאולוס שליח) כי גם הוא שלוקח על עצמו: "אבל אם מישהו רוצה להיות במחלוקת, אין לנו מנהג כזה ולא קהילות D `לנו - אני Corinthians 11:16". מה טוב, או שבניית בחזרה להתווכח עם מישהו שהעדיף ללכת בדרכיו כפי שקיבלנו מההורים או מוריהם? רוב האנשים מתייחסים לשאלה זו עם הכוונות ביותר האפשריות, אדונים לוקחים בחשבון בדיוק כוונת הלב (Cavana). לדוגמא, בבית שבו אני גר, מבקרים באים לראות את הטקסט של המזוזה בכתב בעליל בפתח, כי אני מאמין שזו הדרך הטובה ביותר כי שומרת על העיקרון המקראי של המצווה שלהם (מצווה); עם זאת, את המזוזה לבית ההכנסה שבו congrego כדלקמן הדרכים המסורתיות הרבניות, וקראתי את זה בלי שום בעיה. ראשית, עליך למצוא שלווה בתוכנו בית לבית. אם, להיות צודק, אתה צריך לרדת שלום, אני מעדיף לחיות בלי סיבה. יתר על כן, האנשים ששמו המשמשים הכוונה הטובה ביותר האפשרית ויש לי המצפון שלהם בחינם, כפי שהם מאמינים שהם קיום המצווה, וכי יש לכבד. מצד שני, שטובת יכתוב את המילים הקדושות של הנצחי, נראה בבירור בכניסה של הבית, אם הם אינם כתובים גם בלבך?   אדונים שמנחים אותנו על פי רצונו!A Menorá é um candelabro de sete braços, originalmente projetado em ouro batido e puro, feito por Moisés para ser colocado dentro do Santo Lugar (área intermediária do Tabernáculo, entre o Átrio Exterior e o Santo dos Santos) juntamente com o Altar do Incenso e a Mesa dos Pães da Proposição. É, sem dúvida, o principal dos símbolos judaicos e o mais difundido, devido a sua origem verdadeiramente bíblica. Moisés seguiu o modelo mostrado pelo próprio D-us: “Atenta, pois, que o faças conforme ao seu modelo, que te foi mostrado no monte” Êxodo 25:40. Existe uma crença de que simboliza os arbustos em chamas que Moisés viu no Monte Sinai (Êxodo 3). Vemos na Bíblia (Zacarias 4:1-6, Isaias 11:1-4, Apocalipse 1:4-13) que a Menorá é uma espécie de representação física do Espírito de D-us. A Menorá existia tanto no Tabernáculo quanto nos primeiro e segundo Templo de Jerusalém. No ano 70 d.C., com a invasão romana a Jerusalém e a destruição do Templo, foi levada pelo exército de Tito Vespaziano para Roma. Este fato é retratado em forma de relevo no Arco de Tito. Alguns pesquisadores argumentam que teria sido levado para os porões do Vaticano, estando hoje sob a posse da Igreja Católica Romana, mas não existem provas a esse respeito. Talit O Talit é um acessório judaico em forma de xale feito de seda, lã ou linho, tendo em suas extremidades as “tsitsiot” (plural de Tsit Tsit), traduzido para o português como “franjas”. Ele é usado pelos judeus como uma cobertura na hora das preces, principalmente no Shacharit (orações da manhã) e na sinagoga no momento dos serviços. O princípio bíblico que há no uso do Talit é o de lembrar-se dos Mandamentos de D-us, visando cumpri-los, uma vez que, cada “nó” feito nas tsitsiot (uma espécie de cordões colocados nas bordas do Talit), simboliza um mandamento, (Números 15:37-41). Yeshua Há Mashiach (Jesus, O Cristo) usava Tsitsiôt em suas vestes, como pode ser notado no episódio relatado em Mateus 9:20-21. Aquela mulher via nas franjas das vestes de Yeshua um símbolo de poder; isso mostra que o poder de Yeshua estava, também, relacionado à sua obediência aos mandamentos do Pai. Um fato contrário a este ocorreu com o rei Shaul (Saul) que teve tais franjas cortadas por Davi (I Samuel 24), uma demonstração, por parte de Davi, que tais franjas não estavam surtindo o efeito devido na vida de Saul, pois ele se tornara num transgressor dos mandamentos do SENHOR. Embora, o mandamento bíblico determine que as franjas sejam colocadas nas vestes, para um provável uso em tempo integral, foi necessário então criar uma forma diferente daquela usada nos tempos bíblicos, visando o uso apenas em momentos especiais, visto que seria muito difícil usar tal acessório em ambientes públicos durante a diáspora, vivendo em terras estranhas; provavelmente seria motivo de zombaria por parte dos gentios que não conhecem tal mandamento bíblico. Além disso, tornaria mais fácil a identificação em tempos de perseguição, fato que é quase constante na trajetória dos judeus. Numa tentativa de solucionar essa questão criou-se um outro tipo de Talit denominado “Talit Katan” (Talit Pequeno), que é utilizado por baixo da roupa na qual se está vestido, a fim de cumprir este mandamento durante o dia inteiro. Adonai, pela sua grande misericórdia, sabendo que viriam tempos difíceis, deixou escrita uma palavra que, ao que parece, dá legalidade ao modo como se busca cumprir hoje esse mandamento: “Deuteronômio 22:12 - Franjas porás nas quatro bordas da tua manta, com que te cobrires.” Algumas Comunidades Conservadoras e Reformistas permitem o uso do Talit em mulheres, apesar da lei judaica tradicional isentá-las dessa obrigação. A bandeira do novo Estado de Israel foi inspirada no Talit, à qual foi acrescentada o Escudo de David ao centro. Shofar O Shofar é um instrumento muito simples, confeccionando a partir do “Shefer”, que pode ser traduzido como “Chifre”. Por causa do episódio do bezerro de ouro tradicionalmente utiliza-se chifres de carneiro, nunca de boi. Atualmente usa-se também chifre de antílope africano na confecção do Shofar Iemenita (utilizado por judeus do Iêmen). Apesar de sua simplicidade, não é um instrumento fácil de tocar, é preciso uma boa dose de habilidade para produzir um bom som. O Shofar é muito importante profeticamente falando, segundo relatos bíblicos, esteve presente em momentos decisivos na história de Israel. A primeira fez que se faz menção ao Shofar nas Escrituras é no evento do monte Sinai: (Shemôt/Êxodo 19:16). A palavra que foi traduzida por ‘Trombeta’ nas versões cristãs das Escrituras é a palavra hebraica Shofar (plural shofarim), (não confundir com a “trombeta de prata” citada em B`midbar/Números 10). De acordo com o relato do ocorrido no monte Sinai existe uma relação entre a voz do Shofar e a voz de Adonai (Êxodo 19:19). A palavra clamor ou sonido, no hebraico, significa “voz”. O livro de Apocalipse confirma essa ideia ao dizer: “Achei-me em espírito, no dia do SENHOR, e ouvi, por detrás de mim, grande voz, como de trombeta (Shofar)...” - Ap. 1:10. De acordo com alguns relatos Bíblicos o Shofar era usado, em determinadas ocasiões, com propósitos definidos: No Jubileu, por exemplo, era anúncio de recomeço e restituição - Vayikrá/Levítico 25.8-9. No início dos meses (Rosh Chodesh) e especialmente na festa do Yom Teruá (dia do toque), conhecido como Rosh HaShaná, era usado para convocação da comunidade. “Tocai o Shofar em Sião, santificai um jejum, convocai uma assembléia solene” (Joel 2.15). Para anunciar a coroação de um novo rei tocava-se o shofar: (I Reis 1.38-40). Também se tocava o Shofar quando era preciso chamar o povo ao arrependimento; invocar o socorro de ADONAI em tempos de guerra e grandes conquistas. A Brit Chadashá apresenta o Shofar como instrumento de anúncio de conquista, ressurreição, redenção e juízo - Mateus 24.30-31; I Coríntios 15:52; mostrando-nos assim que, um simples e rústico instrumento, pode trazer consigo um simbolismo bem mais profundo do que imaginamos, visto que, conforme é dito em Hebreus 8:5, muitas das coisas apresentadas a Moshé (Moisés) no Monte Sinai eram sombras de realidades maiores no mundo espiritual. No Menu “Artigos e Estudos” deste Site o leitor encontra um artigo chamado “Kôl Shofar (Voz do Shofar)” onde é feita uma abordagem mais profunda a respeito desse assunto. Escudo de Davi O Escudo de Davi(conhecido popularmente como Estrela de Davi), (em hebraico, Magen David), é um símbolo em forma de estrela formada por dois triângulos sobrepostos e iguais, um apontando para cima e outro para baixo, utilizado pelo judaísmo. É também conhecido como "Selo de Salomão". A palavra “Magen” significa escudo, broquel, governante, defesa, homem armado; refere-se também a um objeto que proporciona cobertura e proteção ao corpo durante combates em guerra. O Escudo de Davi é umsímbolo tradicional judaico cuja autoria é atribuída ao rei Davi que governou Israel por volta do século X a. C. Acredita-se que os dois triângulos simbolizam o relacionamento do homem com D-us e de D-us com o homem, na perspectiva de Davi. Segundo a tradição judaica, este símbolo era desenhado sobre os escudos dos soldados de Israel. Esta tradição teve origem no fato de o nome hebraico de Davi ser escrito originalmente com três letras do alfabeto hebraico: “Dalet, Vav e Dalet” onde, duas delas, o Dalet, tinham a forma triangular no alfabeto hebraico usado naquele tempo, que recebeu influência direta do alfabeto fenício. Acredita-se que estas duas letras eram encravadas nos escudos dos soldados uma sobreposta a outra, formando uma espécie de estrela. O escudo de Davi não tem origem bíblica e tem sido, por muitas vezes, usado de modo errado por muitas pessoas, que atribuem significado místico ao mesmo. Isso acontece, segundo alguns pesquisadores, desde muitos séculos atrás. É preciso lembrar que este, assim como outro símbolo qualquer, não tem poder nenhum em si mesmo, e não pode, jamais, ser usado como amuleto ou coisa parecida. O Judaísmo Messiânico o utiliza apenas como um símbolo nacional judaico, uma vez que faz parte, inclusive, da Bandeira, o símbolo maior do novo estado de Israel estabelecido em 1948. Chanukiá A Chanukiá é um candelabro de nove braços, usado durante os oito dias da festa de Chanuká (Festa da Dediçação), também conhecida como Festa das Luzes. Nesta festa, os judeus de todo o mundo comemoram a rededicação do Templo de Jerusalém sob a liderança dos Macabeus, no tempo do domínio Grego por volta do século II a.C. A Chanukiá não tem origem bíblica, ela é fruto de uma tradição judaica, relatada no talmude, onde, segundo tal tradição, uma quantidade de azeite que duraria um só dia, queimou durante oito na Menorá do Templo rededicado. Este é o motivo dos nove braços da Chanukiá. O braço do meio, o mais proeminente, é denominado “Shamash” (servente), pois nele é colocada a vela usada para acender as demais que são colocadas nos outros oito braços, uma para cada dia da festa. Durante os oito dias de Chanuká acende-se uma luz no primeiro dia, duas no segundo e assim sucessivamente. Rolo de Torá (Sefer Torá) Um Rolo de Torá contém os cinco livros de Moshê (Moisés) escrito à mão no hebraico original, sem pontuações, vírgulas, pontos, números de capítulos ou versículos. É escrito à mão por um escriba, com pena e tinta especial, em pergaminho cuidadosamente preparado, proveniente da pele de um animal kasher (puro). O pergaminho é enrolado ao redor de duas hastes de madeira adornadas e suas cópias geralmente são feitas dentro de rigorosas regras de composição. A Torá constitui o texto mais importante do judaísmo, é tradicionalmente guardada nas sinagogas em uma Arca construída para esse fim, e aos sábados é rotineiramente lida em alta voz. A Torá em rolo, modernamente, é usada para fins litúrgicos. Para outras formas de leitura usam-se suas versões impressas em livros, conhecidas como Chumash. O termo Torá, no hebraico, significa mais precisamente instrução ou ensinamento. Entre os cristãos, porém, o termo mais comum é “Pentateuco” ou “Lei de Moisés”. O termo “Pentateuco” tem origem na antiga tradução das Escrituras Hebraicas (Tanach), (conhecido como Antigo Testamento na terminologia cristã) para a língua grega, conhecida como “Septuaginta”, a qual deu origem às versões latinas das Escrituras Hebraicas. Essa designação “Pentateuco” deu-se devido ao fato de ser constituída por cinco livros, a saber: “Bereshit” (No princípio); “Shemôt” (Nomes); “Vaicrá” (E chamou); “Bamidbar” (No deserto) e “Devarim” (Palavras) na terminologia judaica. Nas Bíblias Cristãs estes mesmos livros são chamados de “Gênesis”; “Êxodo”; “Levítico”; “Números” e “Deuteronômio”. Isso acontece devido ao fato de a maioria das Bíblias cristãs usarem como base a Septuaginta e, conseqüentemente, nomes de origem grega ou latina ao invés de terminologias hebraicas. A Torá é, sem sombra de dúvidas, a porção mais importante da Bíblia, visto que é a base para tudo que foi escrito depois, inclusive os escritos da Brit Chadashá (Nova Aliança). O rei Davi tinha tanta consciência dessa importância que fazia profundas declarações de seu amor por ela: Salmos 1:1-3 - “Bem-aventurado o homem que não anda segundo o conselho dos ímpios, nem se detém no caminho dos pecadores, nem se assenta na roda dos escarnecedores, antes tem o seu prazer na lei (Torá) de Adonai (Senhor), e na sua lei medita de dia e de noite; pois será como a árvore plantada junto a ribeiros de águas, a qual dá o seu fruto no seu tempo; as suas folhas não cairão, e tudo quanto fizer prosperará”. Salmos 119:72 - “Melhor é para mim a lei da tua boca do que milhares em ouro ou prata”. Yeshua começou seus ensinamentos dizendo: “Não cuideis que vim destruir a lei (Torá) ou os profetas: não vim revogar, mas cumprir; porque em verdade vos digo que, até que o céu e a terra passem, nem um jota (Yud) ou um til se omitirá da lei, sem que tudo seja cumprido. Qualquer, pois, que violar um destes mandamentos, por menor que seja, e assim ensinar aos homens, será chamado o menor no reino dos céus; aquele, porém, que os cumprir e ensinar será chamado grande no reino dos céus” - Mateus 5:17-19. Depois, um dos seus discípulos escreveu: “Todo aquele que peca transgride a lei (Torá), porque o pecado é a transgressão da lei” - I João 3:4. E a Bíblia encerra-se confirmando essa verdade: “Bem-aventurados aqueles que guardam os seus mandamentos, para que tenham direito à Árvore da Vida, e possam entrar na cidade pelas portas” Apocalipse 22:14. Ki miTsion tetsê Torah, u’Devar Ha’Shem mirushaláim. “Porque de Sião sairá a Torah, e a Palavra de ADONAI de Yerushaláim” - Isaias 2:3 / Miqueias 4:2. Bendito seja O que deu a Torá para os filhos de Israel em sua Santidade! Kipá O “Kipá” é uma espécie de boina, semelhante a um pequeno chapéu em forma de circunferência, utilizado pelos judeus como símbolo de "temor a Deus". De acordo com a tradição judaica, o uso do Kipá está associado ao reconhecimento da superioridade divina sobre o ser humano, sendo um símbolo de humildade perante o criador e de submissão à sua vontade. A maioria dos judeus utiliza o Kipá apenas em momentos solenes e de devoção, enquanto alguns utilizam-no o dia inteiro, ilustrando assim a necessidade de se temer a Deus em todos os momentos. A origem do Kipá e o seu uso dentro do judaísmo não tem uma explicação satisfatória, mas é possível que tenha como base a cobertura que o sacerdote usava sobre a cabeça quando ministrava no Tabernáculo. Embora a determinação divina fosse que apenas os sacerdotes usassem, Israel é chamado por D-us de “nação sacerdotal”, isso pode ter influenciado a utilização de uma cobertura menor também para os israelitas comuns. Durante muito tempo seu uso não era obrigatório. Foi devido ao perigo da assimilação que os ortodoxos, por volta do século XIX, instituíram a obrigatoriedade do uso. Algumas ramificações judaicas, como os Caraítas, por exemplo, não seguem esse costume. No Judaísmo Messiânico, a maioria das congregações não obriga nem proíbe o uso, fica a critério de cada um, uma vez que o cumprimento de tradições como esta, que não tem origem em mandamento bíblico, não torna o homem mais, ou menos justo. Véu A tradição de usar Véu na cabeça por parte das mulheres vem de tempos remotos. Rebeca, mulher de Isaque, usava e isso prova que já era um costume naquela época: “...Então tomou ela o véu e cobriu-se” Gênesis 24:65. Tamar, viúva do filho de Judá, também: Gênesis 38:19. O apóstolo Shaul (Paulo de Tarso) recomenda o uso no momento das orações: I Coríntios 11:13. É, talvez, por esse motivo que a Igreja Católica o adotou durante muito tempo. Além do judaísmo e alguns ramos do cristianismo, é comum também o uso do véu entre as mulheres muçulmanas. O Véu, semelhantemente ao Kipá, tem seu uso baseado na tradição, visto que não existe um mandamento específico na Torá (Pentateuco) a esse respeito. Por esse motivo, no Judaísmo Messiânico a maioria das congregações não obriga nem proíbe, fica a critério de cada um, uma vez que o cumprimento de tradições como esta, que não tem origem em mandamento bíblico, não pode tornar uma pessoa mais, ou menos justa. Mezuzá A mezuzá, como conhecemos atualmente, é um rolo feito de pergaminho que contem as palavras de Devarim/Deuteronômio 6:4-9 e 11:13-21, afixada aos umbrais das portas nas casas das famílias de origem judaicas. O pergaminho com o respectivo texto da Torá é enroaldo dentro de um estojo, o qual é afixado na parte interna do umbral direito da porta (lado direito para a pessoa que entra na casa ou aposento) ou local de trabalho (exceto no banheiro), na posição diagonal, com o topo apontando para dentro e, aproximadamente, na altura do ombro de um adulto. As escrituras recomendam que tais palavras sejam escritas: “Al Mezuzôt Beitecha Uvisharecha”, ou seja, “sobre os umbrais de tua casa, e nas tuas portas [ou portões]” - (Devarim/Deuteronômio 11:20). De acordo com a recomendação bíblica é possível e, até mesmo mais lógico, que nos tempos antigos as respectivas palavras da Torá fossem escritas diretamente nos umbrais, de forma que pudessem ser lidas, não somente pelos moradores, mas também por todos os que entrassem na casa; mas em algum momento na antiguidade estojos, na forma como conhecemos hoje, foram criados para acomodar e ocultar o texto. É também possível e, igualmente lógico, que o texto da Mezuzá incluisse os “Asseret HaDibrot” (Dez Palavras/ Dez Mandamentos). Provavelmente, a perseguição sofrida pelos filhos de Israel, algo constante em toda a sua história e principalmente durante a idade média, pode ter contribuído com a transformação da Mezuzá para a forma como a conhecemos hoje, visto que, a casa da família em que fosse detectado um trecho da Torá escrito no umbral da porta logo seria identificada como existindo ali pessoas praticantes da “Lei de Moisès” ou do judaísmo; algo que poderia ter como consequência a pena de morte; daí a necessidade de ocultar tais palavras. Por outro lado, é preciso reconhecer que existiam aqueles que viam no novo dispositivo uma espécie de amuleto, atribuindo ao mesmo certo poder sobrenatural, ferindo assim o propósito original. Um exemplo disso são os termos que já foram usados por alguns rabinos, referindo-se a Mezuzá como um “dispositivo de segurança máxima”; que possui“uma qualidade especial diretamente conectada com a função de proteção”; que “atrai e conecta, preenchendo o espaço da casa com energia plena e colocando todos os habitantes sob proteção.” Os Sábios do Talmude ensinaram: “coloque uma Mezuzá no umbral de sua porta e você estará protegido em casa e fora dela.” Uma análise das Escrituras, desprovida de preconceitos, leva o indivíduo a entender que, não é o fato de se ter e ler a Torá ou a Bíblia completa que coloca o indivíduo sob a proteção Divina. É a obediência aos princípios nela estabelecidos que pode trazer esse benefício. Não basta conhecer, é preciso viver. E é exatamente esse o propósito central da Mezuzá: colocar o indivíduo em contato com a palavra de ADONAI de um modo simples e direto para que ela possa ser vivida e não apenas tocada ou lida. Exemplos clássicos disso podem ser vistos na história dos antigos reis de Israel. O Eterno determinou que quando assumissem o trono, deveriam preparar para si uma cópia da Torá, e que a lesem todos os dias, para aprenderem a cumprir o que nela é ensinado (Devarim/Deuteronômio17:18-19); no entanto, sabemos o fim trágico de alguns deles, como foi o caso de Shaul. Entende-se, a partir da recomendação bíblica, que as palavras da Mezuzá devem ser escritas de modo literal nos umbrais das portas. Mas Por que ADONAI iria pedir aos israelitas que escrevessem o Shemá e os Asseret HaDibrot (Dez Mandamentos) nos umbrais das portas? Existiria algum propósito para isso? Uma das respostas, e creio que lógica o bastante, é a seguinte: O povo nos tempos antigos não tinha acesso fácil às Escrituras. Os rolos eram caríssimos. Nos dias de hoje, pra se ter uma ideia, um Rolo de Torá ainda custa quase o preço de um carro, imagine naquela época. Sabe-se com certeza que as pessoas comuns ouviam as palavras da Torá uma vez a cada sete anos, na festa de Sukôt (Tabernáculos): (Devarim/Deuteronômio 31:10-12). Logo, nota-se um propósito claro e objetivo para a mitsvá (mandamento) ser escrita de modo visível ao invés de oculto: Possibilitar ao povo um meio de contato fácil e prático do trecho mais importante de toda a Torá: os Asseret HaDibrot (Dez Mandamentos). Segundo informação da própria Torá, esse é o único trecho das Escrituras que foi escrito pelo dedo do Próprio ADONAI. Tamanha importância é devido ao fato de ser uma espécie de resumo dos principais aspéctos da Torá. Desse modo, todas as pessoas que passarem por nossas portas irão ter contato com a Palavra de Elohim. Além disso, todas as vezes que entramos ou saímos de nossas casas, lá estão as palavras do Altíssimo nos lembrando de qual deve ser a nossa regra de conduta. Infelizmente, a eficácia decorrente do cumprimento desse mandamento, na melhor das hipóteses, ficou comprometida, a partir do momento em que a mensagem foi ocultada e reduzida à forma de um estojo. Vale ressaltar que, até hoje, algumas comunidades que não seguem as normas tradicionais rabínicas escrevem as palavras diretamente nos umbrais, inclusive os Asseret HaDibrot . Yeshua, ao citar o Shemá, acrescentou a expressão “de todo o teu entendimento (Marcos 12:30), ensinando assim que não basta recitar o Shemá, ou escrever as mitsvôt (mandamentos) nos umbrais; é preciso também que tenhamos a compreensão do que estamos fazendo. O entendimento é parte fundamental para qualquer pessoa que queira andar nos caminhos retos do Senhor, por esta razão, seria mais importante que, ao cumprir a mitsvá (mandamento) da Mezuzá, enquanto parte da Torá, suas palavras fossem escritas, de preferência, em língua que os moradores da casa fossem capazes de ler e compreender, caso contrário, corremos o risco de mudar o seu propósito final que é exercitar a obediência. O hebraico e a identidade judaica são muito importantes para um israelita, todavia, é preciso haver um equilíbrio adequado na aplicação de cada elemento. A compreensão das coisas que fazem parte da nossa realidade deve ser julgada de extrema importância, caso contrário, dificilmente alcançaremos o objetivo proposto. Apesar de tudo que foi dito acima, é preciso que se tenha sabedoria na hora de lidar com tais questões na prática. Algumas tradições judaicas são muito antigas e devem ser tratadas com respeito, visto que muitas pessoas sinceras e honestas as praticaram e passaram para seus descendentes, pessoas muito amadas e dignas de honra. Além do mais, existe um conselho na Brit HaDashá (NT) escrito pelo Shaliach Shaul (apóstolo Paulo) que muito bem faz quem o toma para si: “Mas, se alguém quiser ser contencioso, nós não temos tal costume nem as congregações de D`us - I Corintios 11:16”. De que adianta, ou que edificação trás, ficar discutindo com alguém que preferi seguir a tradição conforme recebeu dos seus pais ou mestres? A maioria das pessoas trata essa questão com a melhor das intenções possível, e ADONAI leva em conta exatamente isso, a intenção do coração (cavaná). Por exemplo: na casa onde moro, o visitante que entrar verá o texto da Mezuzá escrito de modo visível no umbral da porta, pois acredito ser essa a forma que melhor mantém o princípio bíblico da respectiva mitsvá (mandamento); porém, a Mezuzá da sinagoga onde congrego segue os moldes tradicionais rabínicos, e eu lido com isso sem nenhum problema. Primeiramente é preciso que a paz encontre em nós um lar para fazer morada. Se, para ter razão, for preciso perder a paz, prefiro viver sem razão. Além do mais, as pessoas que a colocaram usaram da melhor intenção possível e tem suas consciências livres, visto que acreditam estarem cumprindo o mandamento, e isso tem que ser respeitado. Por outro lado, de que nos adiantaria escrever as santas palavras do Eterno, bem visíveis na entrada da casa, se elas não estiverem escritas também no coração? Que ADONAI nos guie de acordo com a sua vontade!